במסגרת
שיעורי דיאלוג, צפינו בסרט "בריון ברשת" המספר על ילדה שנופלת קורבן לבגידה ובריונות באתר רשת חברתית פופלרית. השמועות
שהופצו עליה, היו מרות ופגעו בה. בעקבות שמועות אלו, אפילו חברותיה אשר ציפתה מהן
להיות איתה ברגעים הקשים, נטשו אותה ועזבו אותה לבד. .
מכיוון שלא יכלה לשמור עוד בבטן, היא ניסתה להתאבד.
דברנו
על הנושא בכיתה, וכמובן שהנושא נגע לליבם של רוב הילדים.
אני,
נזכרתי בסיפור שהיה לי ביסודי, התחברתי לדמות הראשית במיוחד, וסיפרתי את סיפורי על
תקופה קשה מאוד שחוויתי.
הכיתה הגיבה לסיפור שלי בתדהמה, אף אחד לא חשב איי פעם שאירועים כמו בסרט שצפינו בו יכולים לקרות גם במציאות, ולא ידעו כי רכילות ושמועות יכולים להביא למצביי התאבדות.
התלמידים
הבינו שהחרם החברתי נשאר לתמיד כמו שריטה בנפש, שלא יכולה להעלם, וכל אחד העלה
רעיון איך למנוע מקרים כאלה בעתיד..
כמו :
-
לזכור שעמידה מהצד וחוסר תגובה לאלימות היא שיתוף פעולה!
- שיש
לעצור ולחשוב לפני שהם מבצעים פעולות בפייסבוק.
- שאסור למחוק חבר מהפסייבוק רק כי מישהו אומר לכם למחוק אותו?
- שלחיצה
על כפתור לייק עשויה לפגוע בחברים?
הסרט,
והסיפור שלי, העבירו את המסר: חרם מצליח בגלל לחץ חברתי. לא כולם יודעים מה סיבת החרם אבל מצטרפים כ"נגררים". אף אחד לא מעז לעצור
אותו מחשש שיהיה גם עליו חרם. הילדים שיוזמים
את החרם משפילים ומחלישים את האחר, ולא מודעים למעשיהם, אלא רק אחרי הנזק שנגרם..
"כי
כולכם הרי יודעים את השם שלי, לא את הסיפור שלי. אתם יודעים מה המעשים שלי, אבל לא
את הדרך שעברתי..."
אנונימית
